ענה לי, איש ציפור

אני עומד קרוב אל הבמה, כל כך קרוב שאני ממש יכול להסתכל לו בעיניים. זו ההופעה האחרונה שאראה בבארבי בתקופה הקרובה. מעוד שבוע בערך כל ההופעות שאלך אליהן יהיו בכל מיני אולמות מלאי היסטוריה ותרבות, כי סוף סוף אגשים את החלום שלי, זה שסיפרתי לך עליו כבר בגיל 12, ואעבור לגור בלונדון.

הוא חוזר אל הבמה ומכריז על השיר הבא שאמור לצאת באלבום הבא שלו, ומספר שזו הפעם הראשונה שבה הוא מנגן אותו בלייב.

"אני לא מצליח להבין מה אתה אומר

אני לא שולט בשפה שאתה מדבר אולי זו טעות במספר, אולי תקלה אולי כדאי שננתק וננסה מהתחלה האם כאן יש אי הבנה שמיד תתגלה לי? האם אתה עדיין איתי? ענה לי!"

אני מקשיב למילים והגוף שלי קופא, מרגיש כאילו אין אף אחד מסביבי. אני לא מאמין למה שהאוזניים שלי שומעות. אך אחד לא יודע, אבל זה כבר כמה שבועות שאתה מופיע לי בחלומות, אבל אני לא מצליח להבין מילה ממה שאתה מנסה להגיד. גם כשאני מתקשר אליך, כמו שהייתי עושה בכל יום כשחזרתי מבית הספר, המנוי תמיד אינו זמין. אף אחד לא יודע, אבל זה כבר כמה שבועות שאני מתעורר באמצע הלילה עם דמעות של תסכול, כי אני לא מבין איך הלכת לי או מה נשאר לי בלעדיך. אף אחד לא יודע, אבל איכשהו דווקא אהוד, שכל כך אהב אותך, וכל כך כאב לו לשמוע שאתה כבר לא איתנו, מדבר את המילים שאני לא מצליח להסביר לאף אחד.

זה היה ארבע שנים אחרי שנפרדנו.

מאז עברו עוד עשרים.

חיים שלמים עברו עליי פה, ואתה לא היית חלק מהם.

נסעתי, הגשמתי, חוויתי, ראיתי, צחקתי, בכיתי, התחתנתי, חליתי, פחדתי, גססתי, ניצחתי, רצתי, התגרשתי, התאהבתי, התחתנתי שוב, והרשימה ממשיכה. ואתה? עדיין באותו מקום לא ברור. נמצא במקום אחד, אבל איתי בכל מקום שאני הולך.

אומרים שככל שהשנים עוברות זה נהיה יותר קל. נראה לי שמי שאומר את זה, מעולם לא קבר אדם אהוב. עשרים וארבע שנים עברו מאותו לילה, ואם יש משהו שאני יכול להגיד בוודאות – זה לא נהיה יותר קל. מה שכן, התרגלתי. התרגלתי לזה שאתה לא עונה. התרגלתי לזה שאני לא מבין איך, למה או מה באמת קרה שם באותו הלילה. התרגלתי לזה שאתה חסר לי בכל רגע של היום, והתרגלתי גם לזה שאתה איתי בכל רגע של היום.

התרגלתי, כי אין מה לעשות, החיים ממשיכים.

חוצמזה, אתה יודע, אם תקשיב לאלבום, אתה תשים לב למה שאהוד שר, כמה שירים לפני שהוא מבקש שיענה לו.

הוא שר את מה שאלפנט כתב, ובעצם מסביר בדיוק למה אני מרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו. בסופו של דבר, שנינו יודעים את זה - עשרים וארבע שנים זה לא מעט זמן, והרי הזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות.

אבל עזוב אותך מכל זה, ויאללה, בוא הביתה כבר, איש ציפור שלי.

אני מתגעגע אליך.

לזכרו של אהוב ליבי, אבא איציק. 22.7.1954-10.9.1999