על החיים ועל המוות

במשך שנים חשבתי שהפחד הכי גדול שלי הוא פחד מהמוות. פחד מזה שברגע אחד, הכל פשוט ייגמר ומה יהיה אחר כך? זו מחשבה מטופשת, אני יודע. בלי להתפלסף יותר מדי, מה אני יודע על המוות? מה אני בכלל יודע על החיים האלה? מישהו מבטיח לי שכשהם ייגמרו יהיה רע יותר? או טוב יותר? או שבכלל יהיה משהו? אז ממה לעזאזל אני כל כך מפחד?

זה כבר כמה שבועות שאני מוצא את עצמי מתעסק עם המחשבות האלה יותר ויותר, לא ממש יודע למה או איך זה התחיל, אבל ככל שאני חופר פנימה אני מבין שלמרות שאני לא ממש אוהב להודות בזה, נראה לי שזה בכלל לא המוות שמפחיד אותי, אלא החיים. מה שבאמת מפחיד אותי זה שברגע האחד הזה, שהכל ייגמר, או יותר נכון כמה רגעים לפניו, אני ארגיש שפספסתי משהו בחיים האלה. שאחשוב שכל מה שהיה, כל מה שקרה, כל מה שעברתי או כל מה שעשיתי, פשוט היה "לא מספיק".

לא מספיק חוויתי, לא מספיק ביליתי. לא מספיק שמחתי, לא מספיק בכיתי. לא מספיק דיברתי, לא מספיק צחקתי. לא מספיק התחלתי, לא מספיק הכרתי, לא מספיק בחרתי, לא מספיק סיננתי, לא מספיק זיינתי, לא מספיק גמרתי. לא מספיק אהבתי.

תמונה: דביר גיחז

רגע, בעצם, אולי בכלל פשוט הייתי לא מספיק? לא מספיק חכם, לא מספיק מוכשר, לא מספיק עצוב, לא מספיק מאושר. לא מספיק חומל, לא מספיק מקבל, לא מספיק רגיל, לא מספיק מכיל. לא מספיק רגיש, לא מספיק אוהב, לא מספיק אדיש, לא מספיק כואב. לא מספיק קשוב, לא מספיק אהוב, לא מספיק חטוב, לא מספיק.... נו מה, שאחזור על זה שוב?!

אז הפחד הזה, לשכב שם רגע אחד לפני הסוף, ולהרגיש "לא מספיק", זה פחד משתק, מלחיץ. הוא משתלט על כל הגוף, בהתחלה בקטנה ולאט לאט מתגבר, משפיע על הנשימה ומרגע לרגע הופך לחולשה מפחידה. למזלי, בכל פעם שזה קורה, אני מאמץ את כל הכח שיש לי בזיכרון וחוזר לאותו שיעור חשוב שלמדתי פעם ב-NLP - המח לא יודע מה זה "לא", הוא משמיט את המילה הזו. באמת. איך הלכה הדוגמא ההיא? "תגידו לעצמכם לא לחשוב על הפיל הורוד, לא לחשוב על הפיל הורוד, לא לחשוב על הפיל הורוד. באיזה צבע הפיל שאתם חושבים עליו?".

אחרי שאני נזכר בזה אני מבין שתכל'ס - זה בכלל לא משנה כמה פעמים אקרא את הטקסט הזה, גם ככה מה שהמח יבין זה רק שאני מספיק. מאחר וכל החיים האלה מתנהלים קודם כל לפי מה שקורה לנו במח, נראה לי שאפשר להרגע, הכל מהמם. הכל מספיק. ושיהיה ברור, זה ממש לא אומר שאי אפשר עוד מכל המספיק הזה. בטח כשכל החיים לפניי.