מפתח הלב

"אתה תחבק אותי לפני שאלך?", היא שואלת רגע לפני שאנחנו נפרדים בפעם האחרונה. אני רוצה לענות לה שאני רוצה לחבק אותה ושלא תלך, אבל נמנע מזה כי אני יודע שכמו כל מה שאמרתי לה בימים האחרונים, זה לא ייגע בה כמו שאני רוצה שזה ייגע. אני מהנהן ומאלץ את עצמי לחייך.

"הקפצת לי את הלב", היא אמרה בסך הכל כמה ימים לפני כן, אחרי שסיפרתי לה שבשיחה עם חברה טובה, אמרתי משהו שלא תיארתי לעצמי שאומר שוב על מישהי בחיי - שאני באמת מרגיש שיכול להיות שאני נמצא עכשיו עם מי שעוד יכולה להפוך לאשתי, מתישהו בעתיד שלנו. ישבנו על החוף ליד הבית שלה, מביטים בשקיעה ומדברים על האושר שממלא את שנינו מהיום שנפגשנו, על איך לחיים יש דרך משלהם לסדר את הדברים ועל כמה זה מדהים שכל אחד מאיתנו, במקום שלו, חיכה לשנייה בלי לדעת על קיומה. "אנחנו כאלה מעולים!", אמרה ונתנה לי עוד אחת מהנשיקות שלה שממיסות אותי. מספר ימים אחרי השיחה הזו משהו בה משתנה והיא מתרחקת ממני. זו אמנם לא פעם ראשונה שזה קורה, אבל הפעם זה מרגיש אחרת, חזק יותק ורחוק יותר, כאילו השעון מתקתק אחורה במהירות ואין כפתור שיכול לעצור אותו.

"תכננתי לבקר אותך בעבודה אתמול. בזמן שהתלבשתי כל מה שחשבתי עליו היה החיוך שיהיה לך כשתראה אותי. רציתי להפתיע אותך, שתשמח, שתוכל להשוויץ בי כמו שאתה כל כך אוהב. אבל אז בדרך אליך פתאום הרגשתי שאני לא מסוגלת, אז הסתובבתי וחזרתי הביתה". היא אומרת בזמן שהיא בוהה בנקודה לא ברורה בחלל האוויר, כאילו מחפשת משהו שיסביר את מה שעובר עליה.

צילום: שלי אבידור

אנחנו יושבים בתוך האוטו שלי, בדיוק כמו בפעם הראשונה שנפגשנו, היא אפילו לבושה באותם בגדים אבל חוץ מזה שום דבר לא דומה לפעם ההיא. האוויר כבד וסמיך, עשן הסיגריות הופך מעיק פתאום ומהרדיו לא בוקע שום צליל. אני מנסה להבין איך קרה שברגע אחד כל הרגשות שלה נעלמו, כל ההתרגשות שלה דעכה, הלב שלה הפסיק לקפץ וכל העתיד שלנו התערפל. אני לא מבין איך לא הפסיקה לומר לי שאני הדבר הכי טוב שקרה לה, שאני גבר החלומות שלה ועכשיו היא מוותרת עלינו.

בשיחה הראשונה שלנו היא ביקשה שאשמור על הלב שלי פתוח, רק שלשנינו לא היה מושג שהמפתח אליו נמצא בכלל אצלה. ואז היא הגיעה, פתחה אותו לרווחה ועזרה לי לגלות את העומק שלו, את כל המקום שיש בו, מקום שכאילו היה שמור רק בשבילה. מעולם לא האמנתי באהבה ממבט ראשון, לא חשבתי שזה יכול לקרות, עד הרגע בו יצאה משער הבניין שלה והבטתי בה לראשונה, לא מאמין ליופי שנגלה אל מול עיניי. מאותו רגע, הכל נעצר. בזמן שהעולם המשיך בשלו אנחנו היינו במקום אחר, שלנו, מקום שרק אנחנו יודעים מה קורה בו, ורק אנחנו מבינים את מה שאי אפשר להסביר במילים. ככל שעבר הזמן היא גרמה לי להרגיש דברים שלא חשבתי שאני יכול. גרמה לי להאמין שיש אהבה אמיתית בעתיד שלי, להאמין שזה מגיע לי, גרמה לי לקום כל בוקר עם חיוך על הפנים, להודות בפני עצמי שאני לא סחורה פגומה. גרמה לי להאמין שאני יודע להראות אהבה.

אני מקשיב לה ובין המילים שהיא אומרת מנסה למצוא את אלה שהיא לא מסוגלת להוציא מהפה, מנסה להשלים את הפערים שבתוך המשפטים שלה.

"את זוכרת שבאותו ערב, רגע אחרי שהקפצתי לך את הלב, קיבלתי את ההודעה ש-ד' נפטר פתאום בגיל 35? אז בזמן שהייתי בטלפון הסתכלתי עלייך מרחוק, יושבת על החוף ומחייכת לכיוון שלי, וחשבתי לעצמי שדי, נמאס לי להתעסק בשטויות כי החיים האלה יכולים להיגמר ברגע. הסתכלתי עלייך ובתוך ההלם שתקף אותי חשבתי לעצמי כמה מזל יש לי בחיים האלה. כמה מזל יש לנו, שאחרי כל מה שהחיים העבירו אותנו, מצאנו את עצמנו כאן, יחד". אני אומר לה את זה ומרגיש כאילו מנסה לשכנע אותה לא לוותר עלינו, לא להיכנע לפחדים שלה. מדבר ומרגיש הכי פאתטי שהרגשתי בחיי. אני לא מצליח לשמור על המגננות שלי מולה, הכל חשוף כל הזמן, לא מפחד להראות לה את כל הנקודות הכי רגישות ופגיעות שלי, אבל לראשונה בתוך הקשר שלנו, זה כואב.

"אני לא יודעת איך לגרום לך להאמין לי שאתה באמת כל מה שביקשתי לעצמי, כל מה שחיכיתי לו, ומה שעובר עליי עכשיו משגע אותי. אני לא מבינה למה אני עושה את זה לעצמי, לנו. אני חייבת שתאמין לי", היא ממשיכה והתסכול שלי גובר. "אני מבטיחה לך שאעבוד על זה, שאנסה להבין למה זה קורה ולא אשאיר אותך בלי תשובות, אבל כרגע, אני חייבת לעבור את זה לבד". אני מאמין לה, אני לא יכול אחרת, לא יודע אחרת, אבל משהו לא מסתדר לי. שנינו פוחדים, שנינו סוחבים איתנו שק עמוס בחוויות כואבות מהעבר, אבל בזמן שהפחד שלי גורם לי לרצות להתקרב אליה יותר כדי להירגע, הפחד שלה מרחיק אותה ממני. אני מבין שלכל אחד מאיתנו יש מנגנון שונה להתמודדות עם הפחד, וכל מה שאני רוצה זה להיות שם בשבילה, שתרגיש בטוחה, שתיתן לי מקום אצלה בעולם אבל זה לא עובד. היא לא מסוגלת לתת את זה כרגע. כל מה שהיא מבקשת ממני וכל מה שהיא צריכה זה זמן - לעכל, לעשות סדר בראש, להבין מה מערער אותה ואיך להתמודד עם זה.

אני מסתכל עליה ומרגיש איך היא חומקת לי מבין האצבעות. הגוף לא עומד בפני המילים שלה ובפני המבט שלה ואני מתחיל להרגיש את הכאב בתוך הבטן, את הצורך להקיא את כל העצב שמצטבר לי בפנים. אני רוצה לקום וללכת אבל לא מסוגל. מצד אחד אני רוצה ללכת כי קשה לי בתוך הסיטואציה, מצד שני אני רוצה להיות לידה כי כל רגע מרגיש כמו רגע שלא יחזור.

היא כל מה שאיחלתי לעצמי, כל מה שרציתי, כל מה שחיכיתי לו, כל מה שעבדתי על עצמי כל כך חזק בשנתיים האחרונות כדי שיגיע לי. אני מסתכל לה בעיניים שחודרות לי הכי עמוק לתוך הלב, ובראש רצות לי אינספור תמונות מהקשר שלנו במן סדר כרונולוגי מדויק, עד רגע אחד שבו נראה כאילו יש קפיצה בזמן, כאילו מישהו חתך משהו בעריכה וחיבר במקום הלא נכון, הרגע שבו הלב שלה הפסיק לקפץ.

אנחנו יוצאים מהאוטו, אני מחבק אותה כמו שהבטחתי ולא מסוגל לעזוב. כשאני כבר מצליח, היא נכנסת לאוטו שלה ודרך החלון מפנה אליי מבט עצוב ללא מילים, רגע לפני שמתחילה בנסיעה. אני שונא לראות אותה עצובה.

אני נשאר לעמוד על המדרכה, ובלי לחשוב על מה שאני עושה נכנס לטלפון ומתחיל לגולל בהיסטוריית ההודעות שלנו. אני מרגיש כאילו תהום נפערת מתחת לרגליי ושאני עומד ליפול, אז מנסה בכל כוחי להיאחז במשהו - במשפטים היפים שכתבה לי, בשירים ששלחה לי ובלבבות שעיטרו כל הודעה ממנה.

"אתה ממיס אותי 17 פעם ביום, ואני רק רוצה עוד. תודה עליך". אני מסתכל על אחת ההודעות שהיא שלחה לי בתחילת הקשר בינינו, קורא אותה שוב ושוב והכל מבולגן לי.

היא קיבלה את ההחלטה שלה ועכשיו אני, שתמיד הבטחתי להיות שם ולתמוך בה, חייב לקבל את זה בהבנה למרות שאני לא מבין כלום.

אני נכנס הביתה ומשאיר את הדלת לא נעולה למקרה שמתישהו תחליט לחזור.

את המפתח הכי חשוב, ללב שלי, כבר יש לה.

פורסם לראשונה ב ynet יחסים