לפרק משפחה

"אני מתגעגעת אלינו", היא פותחת את השיחה ומסתכלת לי ישר בעיניים. "בשבועות האחרונים אני משחזרת שוב ושוב את אותה שיחה שהיתה לנו בים, אז שבאתי לקרוא ולעבוד והפרעת לי", היא מחייכת. "מה זה אומר? הרי תמיד אמרת שאת לא חוזרת אחורה, אז לא ממש ברור לי למה את מתכוונת", אני עונה בזהירות ומנסה להבין למה קראה לי לקפה של בוקר בחוף שלנו, כמו שהיינו עושים פעם, כשחשבנו שכל העתיד שלנו לפנינו.

בשבועות האחרונים, מאותו יום שהחליטה לעצור את הסרט של החיים שלנו ממש בתחילתו, אני מנסה בכל הכח להוציא אותה מהראש, לשכנע את עצמי שמה שהיה נגמר ושאני חייב להמשיך הלאה. בדרך כלל אני ממש טוב בזה, יודע לכוון את המחשבות שלי למקומות שבהם אני רוצה שיהיו, אבל במקרה הזה אני לא מצליח. משהו בתוכי לא משתכנע, מסרב להאמין שהתפקיד שלה בחיי היה כל כך קצר. "פעם בחיים, ככה אני מרגיש" שר עמיר לב, ובפעם האחרונה שנפגשנו, הקראתי לה את זה ואמרתי לה שככה זה - "פעם בחיים".

"אני לא חוזרת אחורה, זה נכון, ואני לא ממש בטוחה איך לומר את מה שאני רוצה, אבל אתה תמיד ידעת יותר טוב ממני מה מסתתר מאחורי המילים שלי", היא עונה בהססנות.

כל כך הרבה פעמים דמיינתי את השיחה הזו, ייחלתי לה, פנטזתי עליה וחשבתי שאדע בדיוק מה לעשות ומה להגיד אם וכאשר היא תקרה, ועכשיו אני מקשיב לה ולא מוצא את המילים. עמוק בפנים אין דבר שאני רוצה יותר ממנה. אני מתגעגע למגע שלה, לחיוך שלה, למילים שלה ולתחושת הביטחון שהיא השרתה עליי. אף אחת מעולם לא קיבלה אותי כמו שאני בדיוק, חיבקה את כל מה שיש לי להציע, את כל הפלוסים והמינוסים, ובמשך כל הזמן שהיינו יחד הרגשתי שהיא עושה בדיוק את זה. עד הרגע שבו החליטה ללכת, והשאירה אותי עם אינספור סימני שאלה שהתשובות להן נראו רחוקות ולא ברורות.

צילום: שלי אבידור

אני מסתכל על החוף, בוהה בנקודה שבה הקפצתי לה את הלב, משחזר לפרטים את אותו רגע ואת החיוך שהיה לה. זה היה עוד אחד מהרגעים האלה שהייתי בטוח שאני נוסך בה ביטחון מלא בנו ובעתיד שלנו, כשלמעשה, בלי שידעתי, יחד עם כל ההתרגשות גם הזנתי את הפחד שלה.

מהרגע שנפגשנו היא שיתפה אותי בהכל ואני אותה. סיפרה לי על חלק מהאקסים, על אלה שהיתה בטוחה שיש להם עתיד משותף ואז זה התפוצץ לה בפנים כי הבינה שהם לא רוצים את אותו הדבר. סיפרה לי כמה היא רוצה משפחה – במלוא מובן המילה. ידעתי כמה זה חשוב לה, אז בכל פעם שהרגשתי שאני באמת יכול לראות עתיד איתה, סיפרתי לה, מתוך אמונה שזה ישמח אותה. "תקשיב טוב, שבחיים לא תפסיק להגיד לי את הדברים האלה", אמרה בכל פעם שדיברתי על העתיד שלנו, אז המשכתי. בשום שלב היא לא סיפרה לי שזה מערער אותה, שיחד עם תחושת הביטחון שזה משרה עליה, זה עושה עוד כמה דברים פחות נעימים. בכל פעם שקצת התרחקה ממני ניסיתי לחשוב על דרכים לקרב אותה, והפיתרון ההגיוני היחיד מבחינתי היה להזכיר לה שאני פה בשביל להישאר. להזכיר לה כמה היא נפלאה, מכל כך הרבה בחינות. לא הבנתי שאני חונק אותה באהבה, לא משאיר לה מקום להיות היא, להרגיש ולהפגין רגשות.

היא תמיד דיברה על האופן שבו אני מרגיש אותה. הייתי בטוח שאני באמת טוב בזה, ולא שמתי לב איך אני מפספס את הדבר הכי חשוב – הפחד שמתפתח אצלה. לא פחד מאיתנו, אלא הפחד מזה שאני כל כך בתוך זה, בזמן שהיא עוד מנסה להבין כמה דברים עם עצמה. נפגשנו בתקופה ששנינו רצינו להתאהב, רצינו לאהוב ורצינו למצוא את הפרטנר שלנו בחיים האלה. ההתחלה היתה כל כך עוצמתית שנפלנו לתוך זה בכל הכוח, מתאהבים בהרגשה יותר מאשר אחד בשנייה, אבל יותר מדי שיכורים מכל מה שקורה בשביל להבין את זה.

היינו עיוורים מדי בשביל לדעת לעצור לרגע, להסתכל על הדברים ולבחון אותם ממקום רציונאלי. אפילו כשדיברנו על זה הסכמנו שזה מטורף ומהיר, אבל לפחות זה טבעי. זו היתה מילת המפתח שלנו, זו שכביכול נתנה לגיטימציה לכל ההתנהלות שלנו – טבעי. שנינו עייפנו ממשחקים, מניסיונות מתישים להנדס את הדברים והאמנו שצריך לתת להם לקרות. החיבור בינינו היה כל כך טבעי וחזק, שלא נראה לנו הגיוני לעצור או להאט רק כדי לעשות את "הדבר הנכון". לא רצינו לעשות דברים בכח. לפחות ככה חשבנו.

כשהיא נפרדה ממני לא הבנתי איך זה יכול להיות. לא היה נראה לי הגיוני שמצד אחד הייתי כל מה שרצתה בגבר ומצד שני ויתרה על זה. ככל שעבר הזמן, הבנתי שאם הייתי במקומה כנראה הייתי עושה את אותו הדבר. לא הבנתי שעשיתי לה בדיוק מה שעשו לי זמן קצר לפני שפגשתי אותה, וגם אני ברחתי מזה כל עוד נפשי בי. בתוך כל התסכול והעצב על העתיד שנגזל ממני, הצלחתי לפתח הבנה למצב שבו היתה ולתחושות הבלבול שעטפו אותה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

אני מסובב את הראש ומסתכל עליה מביטה בי עם עיניים שואלות, כאילו מתאמצת לקרוא את המחשבות שלי. שוב פעם היופי שלה שגורם ללב שלי להחסיר פעימה, המבט הזה שגורם לכל מה שמסביבנו להיעלם, והתחושה שעוטפת אותי שהיא ואני זה משהו שלעולם אסור לפספס. בפעם הראשונה מאז שנפגשנו אני לא מצליח לקרוא אותה, לא מצליח להבין מה היא מנסה לומר לי. גם כשזה כאב, תמיד ידעתי למצוא את המילים שהיא לא היתה מסוגלת להוציא מהפה, להשלים את הפערים שבתוך המשפטים שלה, אבל הפעם, אולי מתוך חשש שאתאכזב, אני לא מצליח לעשות את זה.

"הייתי צריכה זמן", היא מעבירה בעדינות את קצות ציפורניה לאורך הזרוע שלי, "ואתה, כמו שרק אתה יודע לעשות, נתת לי אותו. אני יודעת כמה היה לך קשה, ואני מצטערת שכאב. שאלתי אותך פעם אם אתה באמת רוצה שאחזור בי כי נלחמת עלינו. הסברתי לך שאם זה יקרה, זה צריך לקרות כי אני זו שנלחמה. בא לי להגיד לך איך אני חושבת שהדברים צריכים להיות בינינו, מה אני חושבת שצריך להיות שונה, אבל כשישבנו אז בים וסיפרת לי מה הבנת מהסיפור שלנו, נגעת בהכל. לפעמים אני מרגישה שאני לא צריכה לדבר כי אתה כבר יודע. תמיד אהבתי את איך שאתה מרגיש אותי."

אני מקשיב לה ובדומה לשיחת הפרידה שלנו, אני מרגיש כאב בבטן, אבל הפעם הוא שונה. אם בשיחה ההיא זה היה כאב שנבע משברון לב, הפעם זה כאב של התרגשות, כזה שאני מרגיש לפני שאני עושה משהו גדול, לפני שאני מגשים חלומות.

"לא הבנתי, את בעצם אומרת לי שאת רוצה שנחזור?", אני מחליט שהגיע הזמן לגשת לשורה התחתונה, כי אני כבר לא עומד בניסיון לקרוא בין השורות.

היא פותחת את הפה בשביל לענות כשלפתע הטלפון שלי מתחיל לצלצל בעוצמה.

"זה בסדר, אתה יכול לענות", היא אומרת ברכות.

אני פוקח את העיניים ומושיט יד לכיוון הכרית בצד הריק של המיטה שלי על מנת להשתיק אותו.

אני מביט בו בניסיון להבין מה השעה ואיפה אני נמצא, אבל כל מה שאני מצליח לראות דרך עיניים סגורות למחצה זה שיחה שלא נענתה מלווה בהודעה: "היי אתה. רוצה להצטרף אליי לקפה של בוקר בחוף שלנו?"

פורסם לראשונה ב ynet יחסים