לבחור נכון

"אני באמת מנסה, אבל אתה לא נותן לי להתקרב. אני מרגישה כאילו אין שום סיכוי שאצליח להכיר אותך עד הסוף, כי אתה תמיד תמנע את זה ממני", היא אומרת אחרי חצי שעה שאני מנסה להבין מה עובר עליה, ומה בעצם היא רוצה שיקרה. אני עונה שאני לא מבין על מה היא מדברת או מה היא רוצה, אבל אני משקר. ברור לי בדיוק על מה היא מדברת. אני מודע לכל מה שאני עושה ולאופן בו אני מתנהל. אני אמנם מנסה להסתיר את זה על ידי פתיחות, שלכאורה נראית מאוד גדולה אבל האמת היא שהיא מאוד מחושבת ומוגבלת, והיא קולטת את זה. היא רואה את חומת ההגנה שבניתי סביבי, זו שקשה עד בלתי אפשרי לעבור דרכה, ויודעת שעל כל דבר שאני מספר ומשתף, יש לפחות שני דברים שאני מסתיר. "אני מדברת על זה שאמנם אני יודעת עליך לא מעט, בכל זאת אנחנו מכירים מספיק זמן, אבל בכל פעם שאני מנסה להיכנס עמוק יותר, להכיר צדדים אחרים שלך, אתה מיד מרחיק אותי באופן שלא מאפשר לי לנסות שוב, וזה קשה לי. אני לא יכולה ככה".

אני מקשיב ומרגיש איך לאט לאט כל האוויר יוצא ממני, מרגיש שכל הסיפור הזה גדול עליי.

זה הניסיון השני שלנו. הראשון תפס אותה מיד אחרי פרידה, בזמן שלא היתה מוכנה למשהו חדש, ולא הצלחנו למצוא את עמק השווה בין מה שחשבה שהיא רוצה לבין מה שחשבתי שאני יכול לתת. לשמחתנו, החיבור בינינו היה מספיק טוב אז נשארנו חברים טובים, אבל הפלירטוט, המתח והתחושה שיש בינינו איזה עניין לא סגור נשארו כל הזמן באוויר. היה ברור לשנינו שהמילה האחרונה בעניין שלנו עוד לא נאמרה.

הפעם יש תחושה שבעוד רגע היא תיאמר, כי היא נוגעת בכל נקודות התורפה שלי ושל הקשר בינינו – חוסר היכולת שלי להיפתח, חוסר הרצון לשתף, הפחד להיחשף. ברור לי שהיא צודקת - היא כנראה לעולם לא תוכל להיות קרובה באמת כי אני לא אאפשר את זה, אבל איך אני אמור להסביר לה שזה בכלל לא קשור אליה? אחרי שבמשך שנתיים טיפלתי בעצמי בשביל להשתחרר מאותם דפוסים שהרסו לי מערכות יחסים בעבר, ובשביל שאוכל להיפתח ולהרגיש שוב, בהזדמנות הראשונה שאפשרתי את זה לעצמי זה נגמר בלב שבור לחלוטין, ואני לא מסוגל לעבור את זה שוב. לא מסוגל לתת אמון שוב.

אני יודע שזה בעייתי, שאובדן האמון הזה לא יעשה לי טוב, אבל כרגע זו הדרך היחידה שלי להגן על עצמי. אני לא מוכן לפתוח את כל הקלפים ולהרגיש כל כך חשוף, רק בשביל שזמן קצר לאחר מכן היא תיעלם ללא הסבר. לא מוכן לפתוח את הלב שלי, להרגיש אותו מתרחב ומתמלא רק בשביל לשמוע אותו ברגע אחד מתנפץ לרסיסים כל כך קטנים, שאני אפילו לא מצליח למצוא את כולם בשביל לחבר אותו מחדש. לא מוכן לתת את כל מה שיש לי, בשביל לגלות שזו שעומדת מולי לא מסוגלת להעריך ולהכיל את זה. לא רוצה לשמוע שוב שמישהי מאוהבת בי, בשביל להבין כמה ימים לאחר מכן שאין לה שום מושג מה זה אומר, ושזה בכלל היה שקר שהיא סיפרה – לא ברור אם לעצמה, לי או לשנינו.

אני רוצה לספר לה שמגיל 17, יותר מדי אנשים נעלמו לי מהחיים בלי הסבר והשאירו אותי עם מיליון סימני שאלה ובלי תשובה אחת לרפואה. רוצה להסביר לה שאני חייב להיות בשליטה, אז כשמשהו כזה קורה זה מטלטל אותי לגמרי, וגורם לי לתחושה שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים, ואין לי עניין לחוות את זה שוב. אני רוצה שהיא תדע שמנגנון ההגנה שלי עובד עכשיו במתכונת חירום, ואין לה שום דרך לעקוף אותו. רוצה לשתף אותה, אבל יודע שבתגובה כל מה שיהיה לה להגיד לי זה שאני צריך לטפל בזה. אני לא צריך לשמוע את זה גם ממנה ,אני מודע לזה, פשוט כרגע אני לא חזק מספיק בשביל להתעמת עם האמת.

"אני לא מבין אותך. את מכירה אותי מספיק זמן וטוב יותר מהרבה אנשים, הכנסתי אותך לחיים שלי, למה זה לא מספיק לך? למה את חייבת להתמקד במה שאני לא משתף?", אני שואל בטון שיוצא כועס מעט, אבל זה לא כעס כמו שזה תסכול מהעובדה שברור לי שהיא צודקת. אני מנסה להראות לה זווית אחרת, כזו שאולי תשים דברים בפרופורציות אחרות, כי אלה שהיא עובדת לפיהן גורמות לי אי נוחות.

"נכון, אני מכירה ואוהבת אותך, אבל את הגרסא שאתה יצרת עבורנו, של החבר הטוב שלי, שתמיד שם בשבילי ואני בשבילו. עכשיו אנחנו מדברים על משהו שונה, על זוגיות. אם אנחנו עושים את המעבר הזה מחברים טובים לבני זוג, זה לא מספיק לי. אם אתה הגבר שלי אני לא יכולה שתסתיר את החולשות שלך ממני, שתפחד להיות קרוב ותחשוש מהאינטימיות הרגשית שלנו. אני רוצה להיות קרובה, עד הסוף. זו זוגיות מבחינתי."

אני שונא שהיא צודקת. אני מרגיש שאני במצב שאני צריך לבחור – או שאני שומר על עצמי ומוותר על האפשרות שתהיה בינינו זוגיות, או שאני מסיר מעצמי את המגננות והשריון, נפתח ופשוט מקווה לטוב - וכל זה בשם האפשרות שאולי נהיה טובים כזוג, לפחות כמו שאנחנו כחברים.

אחרי כמה דקות של שקט היא קמה והולכת, משאירה אותי להסתגר בעצמי. אני לא יודע מה אני רוצה מאיתנו, על מה אני מוכן לוותר ומה אני מסוגל להקריב. אני יודע כמה אני רוצה זוגיות, אני גם יודע כמה זה חשוב שיהיו בה פתיחות ונכונות להכניס מישהו אל תוך החיים והלב שלי, אבל הפחד שלי גובר על הידע הזה. הוא מדליק אצלי את כל נורות האזהרה בבת אחת ובמלוא העוצמה. ברור לי שיום יבוא ואהיה חייב לשחרר מהפחדים האלה על מנת לאפשר לעצמי להיכנס למערכת יחסים, אבל עכשיו זה לא הזמן. הכל עדיין בוער מסביבי, הרצפה עדיין מלאה ברסיסים שמאיימים לחתוך לי את כפות הרגליים בכל צעד קטן והראש עדיין מסוחרר מכל המחשבות.

אני מתחיל להבין שהמעבר הזה מחברים טובים לבני זוג, כמו שתיארה אותו, לא טוב לנו, לא טוב לי. הוא לא פשוט כמו שהייתי רוצה שיהיה, ובשביל שיעבוד הוא דורש ממני דברים שאני לא יכול לעשות. אני בוחר להשאיר את מערכת היחסים בינינו כמו שהיא, להשאיר את עצמי במקום הנח שיצרתי כדי שאוכל להיות מי שנח לי, לתת כמה שבא לי, לשמור על עצמי ולחסוך מעצמי התמודדות עם דברים שכרגע כל מה שאני רוצה זה לברוח מהם.

מספר חודשים לאחר מכן, ברגע של שעמום, אני מעלה לפרופיל שלי את עצמי שר את "לבחור נכון" של אמיר דדון. בין שלל התגובות אני קולט את זו שהיא כתבה לי, אחרי שלא שמעתי ממנה מאז השיחה האחרונה שלנו. אני קורא את מה שכתבה לי ומבין שלמרות כל מה שנח לי לחשוב, כנראה שבמקרה שלנו עדיין לא למדתי להאמין ולראות את מה שאולי יכול היה להיות טוב.

פורסם לראשונה ב ynet יחסים